<h1>ספר ערוגת הבושם לרבינו אברהם ב"ר עזריאל רבו של האו"ז — חלק שלישי סימן ס"ט</h1>
<h2>דף ג:</h2>
נערי ישר' בחוק בריתותיהם נימולים אם לא ימותון אחיה', הא אם ימותון אחיהם אינם נימולים, שנ' [ויקרא י"ח] אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, [לשון הפייט]. (היה) [הוא] מ[י]ותר, דכל אונס שהוא בשב ואל תעשה נפקא לן מולנערה לא תעשה דבר [דברים כ"ב]. וכך מקובלני ממורי ה"ר ברוך ז"ל שקיבל מרבותיו, ותדע דבשעת השמד בכל עבירות יהרג ולא יעבור אפי' בצינעא ולא אמרי' וחי בהם ולא שימות בהם, אפי' הכי בשב אל תעשה מותר, דאמרי' בשילהי פ"ק דע"ז [י"ח ע"א], תנו רבנן כשחלה ר' יוסי בן קיסמא הלך ר' חנינא בן תרדיון לבקרו, אמ' לו חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואיבדה את טוביו ועדיין היא קיימ', ואני שמעתי עליך שאתה עוסק בתורה ומקהיל קהילות וספ' תורה מונח בחיקך, אמ' לו מן השמים ירחמו, [אמר] לו אני אומ' לך דברים של טעם אתה אומ' לי מן השמים ירחמו. והכי נמי בפ' הרואה [ברכות ס"א ע"ב], אלמ' אפילו בשעת השמד שב ואל תעשה מותר, ובכמה מקומות אמרי', שגזרו שלא למול, שלא להניח תפילין. וכן גילוי עריות אין בהם וחי בהם, אפי' הכי אשה שאינה עושה מעשה תעבור ואל תהרג, דאמרינ' בהמניח [ב"ק ל"ב ע"א] הנאה לתרווייהו אית להו, מעשה כי קא עביד איהו קא עביד מעשה, הילכ' והואיל ואינה עושה מעשה תעבור ולא תהרג, והיינו דפרכינן בפ"ק דכתובות [ג' ע"ב], ולדרוש להו דאונס שרי, פי' בין ליבעל בין לבעלה, וכן פר"ש בפ"ב דיומא [פ"ב ע"א], דאשה אינה חייבת למסור עצמה וראייה לדבר אסתר. ולשון שאלתות בפרש' וארא [שאילתא מ"ב], גילוי עריות כיון דקם פגים לה הוה לה כקטלה, אבל איהי לא מיחייבה למימסר נפשה כלל, אלא כשאר עבירות שבתורה (נפשה לקטלה) עד כאן. ובשילהי בן סורר [סנהדרין ע"ד ע"ב] פריך, והא אסתר פרהסיא הואי, הנה המקשה לא אסיק אדעתיה תירוצא דקרקע עול' היתה, אפי' הכי לא פריך, והא אסתר גילוי עריות הואי, בתרתין טעמ' משום דלא עבדא מעשה אין בה דין גילוי עריות, והיה סבור דדין פרהסיא אע"ג דלא עבדא מעשה, ומתרץ אסתר קרקע עולם היתה, פ' מטעם דאין בה דין גילוי עריות מאותו טעם אין בה דין פרהסיא. ולאו דווק' אסתר אלא כך דין כל אשה, ומשו' דפריך מאסתר נקט אסתר קרקע עולם היתה, והמפ' דווק' אסתר קרקע עולם, שצדקת היתה ולא שמה דעתה לעבירה וכקרקע זו שאין לה הופכין כך לא זזה ממקומה, טועה הוא, חדא מי יודע עיניינה היאך היתה עושה, ותו פרהסיא שנלקחה בפניהם לא ידעו מה תעשה בחדרי חדרים. ובערך רצח כת', מה רוצח יהרג ולא יעבור אף נערה המאורסה אם אמ' לה תִשַמְעִי לי ואם לאו אני הורגך תהרג ולא תעבור, אבל אם תפסה ונתחזק עליה אין עליה דין מות. ואני לא ידעתי מאיין לו, אלא ודאי העיקר דכל אשה קרקע עולם היא, ורבא נמי דמתרץ הת' תירוצא אחרינ' להנאת עצמו שאני, לאו לאיפלוגי אתא ולמימ' אפי' אם אינה עושה, דווק' כשהגוי עושה להנאתו, אבל אם אינו עושה להנאתו תהרג, ולאו למימ' נמי אפי' אם לא היתה קרקע עולם אם להנאתו עושה תעבור ולא תהרג, דא"כ אפי' איש נמי, אם הגוי עושה להנאתו היה מותר לעבור, כגון אם אשה אמרה לגוי אתן לך כך וכך ועשה שהפלוני יבא עלי, והגוי אומ' לו אם לא תבא על פלונית אהרוג אותך, וחלילה חלילה ודבר פשוט הוא לכל יודעי ספר דגילוי עריות ושפיכות דמים, אפי' הגוי עושה להנאתו, יהרג ואל יעבור, וכן ע"ז באחת מעבודות, חוץ מִקַוַאנְקִי וְדִימונְקִי דיהבינן להו, דלאו ע"ז גמורה, והמבין יבין החילוק, והעיקר כאשר כתבתי, דרבא לא אתי לאיפלוגי אתירוצא קמא דקרקע עולם. ונפק' מינה בשאר עבירות שלא בשעת השמד אפילו בפרהסיא אם הגוי עושה להנאתו דיעבור ולא יהרג, דאמ' רב' בשילהי בן סורר [שם], האי גוי דאמ' ליש' קטיל אספסתא ושדי לחיותא בשבתא ואי לא קטילנא לך, ליקטל ולא לִיקַטְלֵיה, קטיל ושדי לנהרא, ליקטל[יה] ולא ליקטל(יה), מאי טעמ' לעבוריה קא מיכון, וכן הא דאמ' רבא להנאת עצמו שאני, אלמא אפי' בפרהסיא להנאת עצמו שרי, ומסקנ' בשילהי בן סורר דאין חילוק בין שאר עבירות להני תלת אלא בצינעא שלא בשעת השמד, דהני תלת אפי' שלא בשעת השמד אפי' בצינעא יהרג ולא יעבור ולפי דעתי אפי' עושה להנאתו, ושאר עבירות שלא בשעת השמד (בעתת) [בצנעא] יעבור ולא יהרג אבל בפרהסיא אפי' שאר עבירות אם הגוי עושה להעביר על הדעת יהרג ולא יעבור. ובשב אל תעשה כולן שוין, דהא שאר עבירות בפרהסיא כהני תלת בצינעא ואמרי' אסתר קרקע עולם היתה וכאשר פרשתי.
ראיתי בספר ה"ר משה בר' מימון [פ"ה מהלכ' יסודי התורה ה"ד], גוי שמאנס את ישר' לעבור על אחת מכל מצות יעבור ואל יהרג ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. ומורי הר"ב ז"ל וכל רבותיי שוין ואומ' תבוא עליו ברכה, שמחמיר על עצמו. ונראין דבריהם דאמרי' בהרואה [ברכות ס"א ע"ב], תנו רבנן מעשה שגזרה מלכות הרשעה שמד על ישר' שלא יעסקו בתורה, מה עשה ר' עקיב' וחביריו הלך והקהיל קהילות וישב ודרש ברבים מצאו פפוס בן יהוד' אמ' לו (אם) [אי] אתה מתירא מפני אומה זו וכו' הנה החמיר על עצמו, כי מן הדין לא היה לו ללמוד, כי שב ואל תעשה הוא, והוכחתי למעלה בסמוך דשב ואל תעשה, אפי' בשעת השמד שרי, וכל כי האי גוונא הרבה בתלמוד. וכן דניאל היה מתפלל והיה יכול לעבור ולא להתפלל, דשב ואל תעשה הוא, ואפי' בשעת השמד היה מותר, ובשילהי חלק [סנהדרין ק"ח ע"א], אספרו לי חסידיי כורתי בריתי עלי זבח [תהלים נ'], זה ר' עקיב' וחבריו שמסרו עצמן לזביחה על דברי תורה. עוד כת', באותן מצות שיש להרג ולא יעבור ועבר ולא נהרג אין מלקין אותו ואינו פסול לעדות, שהרי בע"ז החמורה כת' [ויקרא כ'] ונתתי אני את פני באיש ההוא ולמדו רבות' [תו"כ קדושים פרש' י' הי"ג] ההוא ולא מוטעה, ההוא ולא שוגג, ההוא ולא אנוס, כ"ש בשאר מצות. ומורי הרב ז"ל הודה בזה, והביא עוד ראייה דאמרי' בפ' אילו הנשרפין [סנהדרין ע"ו ע"ב], ומה רוצח שלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון חייב את המצמצם וכו' אך רבי' יב"א ז"ל פי' דווק' אם לא קבל התראה, אבל אם קבל התראה חייב, אך תמה מורי הר"ב ז"ל, דאמר' בפ"ב דכתובות [י"ח ע"ב] אין נאמנין לפוסלו דברי ר' מאיר ואמרי' [שם י"ט ע"א] קסבר ר' מאיר עדים שאמרו להם גוים חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר, אלמ' משמ' דפסולים לעדות. ואני אומ' שאין להוכיח משם וכשרים לעדות, וה"פ אין נאמנין לפוסלו לומ' אנוסין היינו, דאין אדם משים עצמו רשע לעבור על התורה, הואיל והיה דינו ליהרג ולאותו עדות אין נאמנין, אבל לעדות אחרת נאמנין.
<h2>דף ז.</h2>
ועל דעת הגאוני' רחיצה בחמין שהוחמו מערב יו' טוב ולא בשבת, כי כתב הגאון אלפס, דווקא חמין לרגליו שרו בי' הילל, אבל כל גופו לא, כדתנן פ' כירה [שבת ל"ח ע"ב] מעשה שעשו אנשי טבריא וכו' אמרו להם חכמ' אם ביו' טו' בחמין שהוחמו ביו' טו' ואסורין ברחיצ' ומותרין בשתייה, ולעיניין רחיצה ביו' טו' בחמין שהוחמו מערב יו' טוב חזינן לגאון דכתב הכי, הא דאמ' לא ירחץ אדם בחמין שהוחמו מערב שבת דווק' בשבת, אבל ביו' טו' שרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מערב יו' טו', דלאו דבר שחייבין עליו משום שבות ולא משום רשות ולא משו' מצוה, אלא גזירה היא וכי גזרי רבנ' בשבת, אבל ביו' טו' לא. עד כאן. ולשון ה"ר משה בר' מימון [פ"א מהלכ' יו"ט הי"ז], מחממין חמין ביו' טו' ורוחץ בהם פניו ורגליו, אבל לא כל גופו משו' גזירות מרחץ, וחמין שהוחמו מערב יו' טו' רוחץ בהן כל גופו ביום טוב, שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד. עד כאן. ואני אומ' כי ביום טוב אפי' להשתטף בחמין שהוחמו מערב יו' טו', דתנן פ' כירה מעשה שעשו אנשי טבריא שהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין אמרו להם חכמ' בשבת בחמין שהוחמו בשבת אסורין ברחיצה ובשתיה, ביו' טו' בחמין שהוחמו ביו' טו' ואסורין ברחיצה ומותרין בשתייה, גמר' [שם ל"ט ע"ב] מאי רחיצה וכו' עד אמ' רב איקא בר' חנינא להשתטף בהן כל גופו והאי תנא הוא. פירוש דייק' דמתני' הא בחמין שהוחמו מערב שבת משתטף בהן כל גופו האי תנא הוא, פי' ר' (ישמעאל) [שמעון] היא, דמתיר להשתטף בשבת בחמין שהוחמו מערב שבת והתם פסקי' הלכ' כר' יהוד', דאסור להשתטף בשבת בחמין שהוחמו מערב שבת, א"כ על כרח' גמ' דביום טוב אסור להשתטף בחמין שהוחמו מערב יו' טו' כמו בשבת, דתנן פ' המביא כדי יין [ביצה ל"ב ע"א], אין עושין פחמין וכו' ואמר' בגמ' פשיט' למאי חזי לא נצרכ' אלא למוכרן לאוליירין לבו ביום, בו ביום מי שרי, כדאמר רבא להזיע וקודם גזירה, הכא נמי להזיע וקודם גזירה, א"כ לאחר גזירה אסור להזיע ביו' טוב כמו בשבת ומטעם שאסור להזיע ביו' טו' כמו בשבת, אסור נמי להשתטף ביו' טו' בחמין שהוחמו מערב יו' טו' כמו בשבת, דחד טעמא לתרווייהו. והמבין יבין. והא דתנן פ' כירה, ביו' טו' בחמין שהוחמו ביום [טוב] ואסורין ברחיצה, לא משו' גזירה יו' טו' אטו שבת, דא"כ הויא גזיר' לגזיר', אלא משום דמן התורה אסור להחם חמין ביום טוב לצורך כל גופו כמו בשבת אפי' לבית הילל דשרו לעשות מדורה להתחמם כנגדה, וטעמ' דמילתא ראיתי בספר יראים, משום אינו שוה לכל נפש כמו מוגמר דלא חזי אלא למפונקים. ואני מביא ראייה מדבריו, מדאמרי' פ' המביא כדאמ' רבא להזיע וקודם גזיר' הכי נמי להזיע וקודם גזירה, ומדלא קאמ' לרחוץ וקודם גזירה שמעי' דגם קוד' גזירה אסור להחם חמין ביו' טו' לצורך כל גופו. ועל דברי גאון יש להקשות מתוספ' דמס' יו' טו' [שם פ"ב ה"ז], דתניא אין משתטפין בחמין שהוחמו ביו' טו', ואין צריך לומ' בשבת, אבל מרחץ הוא פניו ידיו ורגליו בחמין שהוחמו מער' שב' בשבת ואין צריך לומר בחמין שהוחמו מער' יו' טו' ביו' טו'. עד כאן. מדקאמ' אבל מרחץ הוא פניו ידיו ורגליו בחמין שהוחמו מער' שב' בשבת, שמעי' דאין משתטפין, ור' יהודה דפ' כירה היא ולא ר' שמע', אפי' הכי קתני רישא אין משתטפין בחמין שהוחמו ביום טוב, דמשמ' אבל חמין שהוחמו מערב יו' טו' משתטפין, ומשמ' אבל לא רוחצי', אע"ג דמצינ' למימ' סיפ' ר' יהוד' ורישא ר' שמע', הא אמרי' פ' כל המנחות באות מצה [מנחות נ"ה ע"א], ובכמה דוכתי דחקי' ומוקמי' דמתני' בתרי טעמ' ובחד תנא ולא מוקמי' בתרי תנאי, הילכך כולה ר' יהודה היא ומודה ר' יהוד' דמותר להשתטף ביום טוב בחמין שהוחמו מער' יו' טו', ולא דמי לזיעה דאסורה ביו' טו' כמו בשב', דשייכה בה גזיר' אטו רחיצה, ולא בשיטוף. וה"פ דבריית', אין משתטפי' בחמין שהוחמו ביו' טו' ואין צריך לומ' בשבת, שאפי' הוחמו מערב שבת אסור, אבל מרחיץ הוא פניו וידיו ורגליו בחמין שהוחמו מער' שבת ואין צר' לומ' ביו' טו', שאפי' להשתטף מותר. מ"מ מהני דיוקי שמעי' דדווק' להשתטף מותר בחמין שהוחמו מער' יו' טו' ולא לרחוץ, וטעמ' דמילת' כאשר מפורש בסמוך, דמן התורה אסור להחם חמין לרחיצת כל הגוף ואסרי רחיצה כל הגוף ביו' טו' אפי' בחמין שהוחמו מערב יו' טו', שמא יחם חמין ביו' טו' לרחיצת כל הגוף, כי דאמ' פ' כירה [שבת מ' ע"א], בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת התחילו הבלנין לחמם חמין בשבת והיו אומ' מערב שבת הוחמו ואסרו להם את החמין וכו', והא דאמ' פ' כירה, תני' כוותי' דשמו' חמין שהוחמו מער' שבת למחר רוחץ בה פניו ורגליו אבל [לא] כל גופו אבר אבר, אין צריך לומ' בחמי' שהוחמ' ביום טוב וגו' ומשמ' הא בחמין שהוחמ' מער' יו' טו' מותר לרחוץ כל גופו, פי' לא כל גופו כאחת, אלא כל גופו אבר אבר והוא הוא חילוק בין שבת ליום טוב, אי נמי בחמי' שהוחמ' מער' יו' טו' נמי אסור לרחוץ כל גופו אבר אבר ביו' טו' כמו בשבת, והא דקאמ' ואין צרי' לומ' בחמי' שהוחמ' ביו' טו', ה"פ ואין צרי' לומ' חמין שהוחמו ביום טוב, שאפי' הוחמו מער' יו' טו' אינו רוחץ כל גופו אבר אבר, אך לפי מה שכתבתי מתוספת', דכולה ר' יהודה היא, ומודה ר' יהוד' דמותר להשתטף ביום טוב בחמי' שהוחמ' מער' יו' טו' ולא החמירו ביום טוב כמו בשב', הכי נמי לא החמירו לאסור לרחוץ כל גופו אבר אבר, מיהו לרחוץ כל גופו כאחת, אפי' בחמי' שהוחמו מער' יו' טו', ולא כדברי הגאון. וא"ת לדברי הגאון שמותר לרחוץ בחמי' שהוחמ' מער' יו' טו' למה בחמי' שהוחמו ביום טוב אסור, הא קיימ' לן כבי' הי' דמותר להחם חמין ביום טוב לרגלים, אע"פ שאין ראויין לשתות והשת' לאב' אחד מותר לכל גופו לא כ"ש, זה יש לשאול בלא דברי גאון, דתנן פ' כירה אם ביו' טו' בחמי' שהוחמ' ביו' טוב אסורי' ברחיצה ותנן נמי פ' המביא, אין עושין פחמין, ואמ' בגמ' פשיט' למאי חזי תני ר' חייא לא נצרכ' אלא למוכרן לאוליירין לבו ביום, בו ביום מי שרי, כדאמ' רבא להזיע וקודם גזיר' הכא נמי להזי' וקוד' גזיר', ומדלא קאמ' לרחוץ וקוד' גזיר' שמעי' דקודם גזיר' אסור לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו ביו' טו', ולמה אסור השת' לרגלים (אסור) מותר לחמם, לכל גופו לא כל שכן, וראיתי בספר יראים, טעמ' דאסור לרחוץ בחמי' שהוח' ביו' טו' דאינו שוה לכל נפש והוי כמו מוגמר, דתנן פ' יו"ט [ביצה כ"ב ע"ב] שלשה דברים ר' אליע' בן עזרי' מתיר וחכמ' אוסרין וחד מנייהו מוגמר, ואמר' פ"ק דכתובות [ז' ע"א] משו' דאינו שוה לכל נפש דאינו אלא למפונקים.
<h2>דף טו.</h2>
וההיא דיומא [פ"ד ע"ב] הואיל ואתא לידי אימ' בה מילת', אמ' רב יהוד' אמ' שמו' אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, היכי דמי אילימ' דאיכא תשעה ישר' ואחד גוי, רובא ישר' נינהו, ואי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל, אלא דאיכ' ט' גוים וא' ישר' הא נמי פשיט דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, לא צריכה דפרוש לחצר אחרת דמהו דתימ' כל דפריש מרובא פריש קמ"ל. איני והאמ' רב אסי א"ר יוחנ' תשע' גוים ואחד ישר' באותה חצר מפקחי', בחצר אחרת אין מפקחין, לא קשיא הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו. פר"ש פרוש כולהו מפקחי' דהא איתחזק ישר'. ולשון ה"ר משה בר' מימון [פ"ב מהלכ' שבת ה"כ], היתה חצר שיש גוים וישר', אפי' ישר' אחד ואלף גויים נפלה עליהם מפולת מפקחי' על הכל מפני הישר', פרש אחד מהן לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת באותה חצר מפקחי' עליו, שמא זה שפרש הוא הישר' והנשארים גוים. נעקרו כולם מחצר זו לילך לחצר אחרת ובעת עקירתם פרש אחד מהם ונכנס לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת ואין ידוע מי הוא אין מפקחי', שכיון שנעקרו כולן אין כאן ישר' קבוע וכל הפרוש מהן כשהן מהלכין הרי הוא בחזקת הפורש מן הרוב, ולפיכך אם היה רוב ישר' ופירש אחד מהן לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין עליו. עד כאן. ויש לתמוה פרוש מקצתייהו אמאי מפקחין הלא אפי' בקבוע הניכר כגון ט' חנויות קיימ' לן [כתובות ט"ו ע"א] כל דפריש מרוב' פריש (וביולדת ליכ' טעמ' דקבוע אפי' הכי מחללין עליה שבת אע"ג דרוב יולדות אינן מתות). ועל פר"ש יותר יש לתמוה, כי על כרח' יש לנו לומ' כשפרוש לחצר אחרת ונפלה מפולת על אחד מהם, שאין בחצר אחרת דין קבוע, דאי יש בה דין קבוע, מה את' שמו' לאשמעינן הא הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה כדפריך לעיל, ואחרי שאין דין קבוע בחצר אחרת מה מועיל אם הוחזק שם, וביולדת נמי ליכ' האי טעמ' אפי' הכי מחללין עליה שבת אע"פ שרוב יולדות אינן מתות, ותו דלשון לא קשיא הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתיהו, משמ' שבא לתרץ שלא יקשה על תירוצו שתירץ לא צריכ' דפרוש לחצר אחרת מהו דתי' כל דפרוש מרוב' פריש קמ"ל, פי' קמ"ל דלא אמרי' כל דפריש מרוב' פריש ומפקחין, ולפר"ש דפרוש מקצתייהו אין מפקחין הוא עוקר תירוץ הראשון והוה ליה למימ' אלא לא קשי', ומדקאמ' לא קשי' משמ' שתירוצו הראשון קיים. הילכ' נר' לי דברי ה"ר משה, וטעמ' דשמו' דאין הולכי' בפיקוח נפש אחר הרוב כן הוא דאהני וחי בהם [ויקרא י"ח], דמיניה ילפינ' פ"ב דיומא [פ"ה ע"ב] דעל ספק מפקחי' אפי' נגד הרוב ומהני דין רוב דאחרי רבים, דאפי' בספק נפשות יש ללכת אחרי הרוב, הילכך אהנו תרווייהו אהני וחי בהם, דהיכ' דאיכא הוכחה קצת, כמו פורש מקבוע לתת לו דין קבוע, וכן יולדת דקרובה לסכנה אע"פ שרוב יולדות אינן מתות דמחללין עליה שבת, ומהני דין רוב דהיכ' דליכא הוכחה (להיפר) [להיפך] כמו פירש מן הנ0דִים, דאין בו צד קביעות דאין מפקחין.
<h2>דף יט.</h2>
נערי ישר' בחוק בריתותיהם נימולים אם לא ימותון אחיה', הא אם ימותון אחיהם אינם נימולים, שנ' [ויקרא י"ח] אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, [לשון הפייט]. (היה) [הוא] מ[י]ותר, דכל אונס שהוא בשב ואל תעשה נפקא לן מולנערה לא תעשה דבר [דברים כ"ב]. וכך מקובלני ממורי ה"ר ברוך ז"ל שקיבל מרבותיו, ותדע דבשעת השמד בכל עבירות יהרג ולא יעבור אפי' בצינעא ולא אמרי' וחי בהם ולא שימות בהם, אפי' הכי בשב אל תעשה מותר, דאמרי' בשילהי פ"ק דע"ז [י"ח ע"א], תנו רבנן כשחלה ר' יוסי בן קיסמא הלך ר' חנינא בן תרדיון לבקרו, אמ' לו חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואיבדה את טוביו ועדיין היא קיימ', ואני שמעתי עליך שאתה עוסק בתורה ומקהיל קהילות וספ' תורה מונח בחיקך, אמ' לו מן השמים ירחמו, [אמר] לו אני אומ' לך דברים של טעם אתה אומ' לי מן השמים ירחמו. והכי נמי בפ' הרואה [ברכות ס"א ע"ב], אלמ' אפילו בשעת השמד שב ואל תעשה מותר, ובכמה מקומות אמרי', שגזרו שלא למול, שלא להניח תפילין. וכן גילוי עריות אין בהם וחי בהם, אפי' הכי אשה שאינה עושה מעשה תעבור ואל תהרג, דאמרינ' בהמניח [ב"ק ל"ב ע"א] הנאה לתרווייהו אית להו, מעשה כי קא עביד איהו קא עביד מעשה, הילכ' והואיל ואינה עושה מעשה תעבור ולא תהרג, והיינו דפרכינן בפ"ק דכתובות [ג' ע"ב], ולדרוש להו דאונס שרי, פי' בין ליבעל בין לבעלה, וכן פר"ש בפ"ב דיומא [פ"ב ע"א], דאשה אינה חייבת למסור עצמה וראייה לדבר אסתר. ולשון שאלתות בפרש' וארא [שאילתא מ"ב], גילוי עריות כיון דקם פגים לה הוה לה כקטלה, אבל איהי לא מיחייבה למימסר נפשה כלל, אלא כשאר עבירות שבתורה (נפשה לקטלה) עד כאן. ובשילהי בן סורר [סנהדרין ע"ד ע"ב] פריך, והא אסתר פרהסיא הואי, הנה המקשה לא אסיק אדעתיה תירוצא דקרקע עול' היתה, אפי' הכי לא פריך, והא אסתר גילוי עריות הואי, בתרתין טעמ' משום דלא עבדא מעשה אין בה דין גילוי עריות, והיה סבור דדין פרהסיא אע"ג דלא עבדא מעשה, ומתרץ אסתר קרקע עולם היתה, פ' מטעם דאין בה דין גילוי עריות מאותו טעם אין בה דין פרהסיא. ולאו דווק' אסתר אלא כך דין כל אשה, ומשו' דפריך מאסתר נקט אסתר קרקע עולם היתה, והמפ' דווק' אסתר קרקע עולם, שצדקת היתה ולא שמה דעתה לעבירה וכקרקע זו שאין לה הופכין כך לא זזה ממקומה, טועה הוא, חדא מי יודע עיניינה היאך היתה עושה, ותו פרהסיא שנלקחה בפניהם לא ידעו מה תעשה בחדרי חדרים. ובערך רצח כת', מה רוצח יהרג ולא יעבור אף נערה המאורסה אם אמ' לה תִשַמְעִי לי ואם לאו אני הורגך תהרג ולא תעבור, אבל אם תפסה ונתחזק עליה אין עליה דין מות. ואני לא ידעתי מאיין לו, אלא ודאי העיקר דכל אשה קרקע עולם היא, ורבא נמי דמתרץ הת' תירוצא אחרינ' להנאת עצמו שאני, לאו לאיפלוגי אתא ולמימ' אפי' אם אינה עושה, דווק' כשהגוי עושה להנאתו, אבל אם אינו עושה להנאתו תהרג, ולאו למימ' נמי אפי' אם לא היתה קרקע עולם אם להנאתו עושה תעבור ולא תהרג, דא"כ אפי' איש נמי, אם הגוי עושה להנאתו היה מותר לעבור, כגון אם אשה אמרה לגוי אתן לך כך וכך ועשה שהפלוני יבא עלי, והגוי אומ' לו אם לא תבא על פלונית אהרוג אותך, וחלילה חלילה ודבר פשוט הוא לכל יודעי ספר דגילוי עריות ושפיכות דמים, אפי' הגוי עושה להנאתו, יהרג ואל יעבור, וכן ע"ז באחת מעבודות, חוץ מִקַוַאנְקִי וְדִימונְקִי דיהבינן להו, דלאו ע"ז גמורה, והמבין יבין החילוק, והעיקר כאשר כתבתי, דרבא לא אתי לאיפלוגי אתירוצא קמא דקרקע עולם. ונפק' מינה בשאר עבירות שלא בשעת השמד אפילו בפרהסיא אם הגוי עושה להנאתו דיעבור ולא יהרג, דאמ' רב' בשילהי בן סורר [שם], האי גוי דאמ' ליש' קטיל אספסתא ושדי לחיותא בשבתא ואי לא קטילנא לך, ליקטל ולא לִיקַטְלֵיה, קטיל ושדי לנהרא, ליקטל[יה] ולא ליקטל(יה), מאי טעמ' לעבוריה קא מיכון, וכן הא דאמ' רבא להנאת עצמו שאני, אלמא אפי' בפרהסיא להנאת עצמו שרי, ומסקנ' בשילהי בן סורר דאין חילוק בין שאר עבירות להני תלת אלא בצינעא שלא בשעת השמד, דהני תלת אפי' שלא בשעת השמד אפי' בצינעא יהרג ולא יעבור ולפי דעתי אפי' עושה להנאתו, ושאר עבירות שלא בשעת השמד (בעתת) [בצנעא] יעבור ולא יהרג אבל בפרהסיא אפי' שאר עבירות אם הגוי עושה להעביר על הדעת יהרג ולא יעבור. ובשב אל תעשה כולן שוין, דהא שאר עבירות בפרהסיא כהני תלת בצינעא ואמרי' אסתר קרקע עולם היתה וכאשר פרשתי.
ראיתי בספר ה"ר משה בר' מימון [פ"ה מהלכ' יסודי התורה ה"ד], גוי שמאנס את ישר' לעבור על אחת מכל מצות יעבור ואל יהרג ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. ומורי הר"ב ז"ל וכל רבותיי שוין ואומ' תבוא עליו ברכה, שמחמיר על עצמו. ונראין דבריהם דאמרי' בהרואה [ברכות ס"א ע"ב], תנו רבנן מעשה שגזרה מלכות הרשעה שמד על ישר' שלא יעסקו בתורה, מה עשה ר' עקיב' וחביריו הלך והקהיל קהילות וישב ודרש ברבים מצאו פפוס בן יהוד' אמ' לו (אם) [אי] אתה מתירא מפני אומה זו וכו' הנה החמיר על עצמו, כי מן הדין לא היה לו ללמוד, כי שב ואל תעשה הוא, והוכחתי למעלה בסמוך דשב ואל תעשה, אפי' בשעת השמד שרי, וכל כי האי גוונא הרבה בתלמוד. וכן דניאל היה מתפלל והיה יכול לעבור ולא להתפלל, דשב ואל תעשה הוא, ואפי' בשעת השמד היה מותר, ובשילהי חלק [סנהדרין ק"ח ע"א], אספרו לי חסידיי כורתי בריתי עלי זבח [תהלים נ'], זה ר' עקיב' וחבריו שמסרו עצמן לזביחה על דברי תורה. עוד כת', באותן מצות שיש להרג ולא יעבור ועבר ולא נהרג אין מלקין אותו ואינו פסול לעדות, שהרי בע"ז החמורה כת' [ויקרא כ'] ונתתי אני את פני באיש ההוא ולמדו רבות' [תו"כ קדושים פרש' י' הי"ג] ההוא ולא מוטעה, ההוא ולא שוגג, ההוא ולא אנוס, כ"ש בשאר מצות. ומורי הרב ז"ל הודה בזה, והביא עוד ראייה דאמרי' בפ' אילו הנשרפין [סנהדרין ע"ו ע"ב], ומה רוצח שלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון חייב את המצמצם וכו' אך רבי' יב"א ז"ל פי' דווק' אם לא קבל התראה, אבל אם קבל התראה חייב, אך תמה מורי הר"ב ז"ל, דאמר' בפ"ב דכתובות [י"ח ע"ב] אין נאמנין לפוסלו דברי ר' מאיר ואמרי' [שם י"ט ע"א] קסבר ר' מאיר עדים שאמרו להם גוים חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר, אלמ' משמ' דפסולים לעדות. ואני אומ' שאין להוכיח משם וכשרים לעדות, וה"פ אין נאמנין לפוסלו לומ' אנוסין היינו, דאין אדם משים עצמו רשע לעבור על התורה, הואיל והיה דינו ליהרג ולאותו עדות אין נאמנין, אבל לעדות אחרת נאמנין.
<h2>דף מ.</h2>
ואת הנגע בהראותו, [לשון הפייט]. פי' אין צרי' לומ' שדוחה את הנגע, השת' שבת דחמיר' דוחה, צרעת לא כל שכן וכי איצטרי' קרא [ויקרא י"ב] בשר אע"פ שיש בהרת ימול למילה שלא בזמנה, הכי אית' בפ"ר אליע' [שבת קל"ב ע"ב] לרבא, ולרב ספרא דאמ' צרעת חמיר' שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת, פי' בפיוט ואת הנגע בהראותו, אפי' הנגע שחמור דוחה. ואת הנגע בהראותו, ראיתי בספר ה"ר משה בר' מימון [פ"א מהלכ' מילה ה"ט], מה שמילה דוחה צרעת משום דאתי עשה ודחי לא תעש', ומשגה הוא משו' דבהדי' אמרי' בפ"ר אליע' לישנ' אחרינה דצרעת לא תעשה ועשה הוא אלא הא דדחיא לה משום בשר יתירא (כדאית' פ"ר אליע'), והא דאמ' פ"ר אליע' ויקוץ בהרתו ויעבוד, אמ' רב אשי היכא אמרי' עשה ודחי את לא תעשה כגון מילה בצרעת וכו' אומרי' צרפתי', דלסימנא בעלמ' נקט ליה, ואני אומ' דהכי פי', כגון מילה בצרעת, דאי לאו דלא תעשה ועשה הוא היה דחי ליה משו' דבעידנא דקמיעקר לאו מקיים עשה.
<h2>דף ס.</h2>
כתבתי דמצוה וצערא שוין, אמנם מצוה וצערא ופסידא שלשתן שווין לומ' לגוי לעשות לעצמו על ידי שינויי, ולומ' לגוי דווק' דבר שלעצמו אינו אסור אלא מדרבנ', אבל אם לעצמו אסור מן התורה אסור לומ' לגוי לעשות בשלשתן. כן לעצמו על ידי שינוי דווק' בדבר שאפי' בכדרכו אינו אסור אלא מדרבנ' אבל אם בכדרכו אסור מן התור' אסור על ידי שינוי נמי, מצוה (מההילו) [מההיא] פ' הדר [עירובין ס"ז ע"ב] ההוא ינוקא דאישתפוך חמימי וכו' וכתבו רוב הגאוני' דווק' באיסור דרבנ'. והכי נמי צערא, מדאמרי' פ"ב דיו' טו' [ביצה כ"ב ע"א] אמימר שרא למיכחל עינא מגוי בשב' איכ' דאמ' אמימ' גופה כחל עיניה מגוי בשבת, ומסקנ' אע"ג דמעמיץ ופתח מסייע אין בו ממש. ותו הת' כל דבר שאין בו סכנה אומ' לגוי ועושה, ואמרו רוב הגאוני' דווק' באיסור דרבנ'. והכי נמי פסידא דתנן [שבת קנ"ג ע"א] מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי, והא דאמרי' בכתובות [ע' ע"ב] בדליקה (נתגרו) [התירו] לומ' כל המכבה אינו מפסיד ולא בשאר, היינו דווק' באיסור' דאוריית' ובדליק' נמי לא התיר דיאמ' כבה, אלא כל המכבה אינו מפסיד. ולעשות לעצמו על ידי שינוי דווק' בדבר שאפי' בכדרכו אינו אסור אלא מדרבנ' שלשתן שוין, מצוה, דתנן [ביצה י"ד ע"א] ומלח בפך ובעץ הפרור, בגמ' דכולי עלמ' מיהת מלח בעיא שינוי, מאי טעמ' תבלין מפיגין טעמ' ומלח אינה מפיגה טעמ', הנה מלח כמו אוכל נפש שטועם ממנה אינו דומה לשפוד ולסכין, שמכשירין את האוכל ומגופן אינו נהנה, ואוכל נפש אפי' [אפשר] לעשותו מער' יו' טו', מן התור' מותר לעשותו ביו' טו' אך מדרבנן נאסר והלן דאמרי' פ"ר אליע' דמילה [שבת קל"ד ע"א], דאסור לגבן ביו' טו' משום דאפש' לעשותו מער' יו' טו', היינו מדרבנ'. וצערא נמי באיסור' דרבנ' מותר על ידי שינוי מההי' דשילהי המצניע [שם צ"ד ע"ב], צפורן שפירש רובה מותר ליטלה בשיניים משו' דביד נמי לא אסור אלא מדרבנ' הואיל ופירש רובה, ופסיד' נמי מותר על ידי שינוי, דתני' פ' אע"פ [כתובות ס' ע"א], נחום איש גליא אומ' צינור שהעלה קשקשים ממעכן ברגלו בצינעא בשב' מאי טעמ' מאחה כלאחד יד הוא ובמקום פסיד' לא גזור רבנ', וטעמ' דאפי' ביד ליכ' איסור דאוריית', דמלאכ' שאינ' צריכ' לגופה היא, אך רוב הגאוני' פסקו הלכה כר' יהודה דמלאכה שאינ' צריכ' לגופיה חייב עליה, והא ליכ' למימר דנחום סביר' ליה דמלאכ' שאינ' צריכה לגופה פטור עליה, דהתם פסיק הלכה כנחום איש גליא. אמת ואמונה כי רבים מביאין ראייה מההוא ינוק' דאישתפו' חמימי, דבשביל מצוה מותר לגוי לעשו' איסור דרבנ' כאשר כתבתי, ולא היא דהנהו חמימי לרחיצ' דקודם מילה, דרחיצ' דאחר מילה סכנה היא כדאית' פ"ר אליע' דמילה [שבת קל"ד ע"ב], ואחרי שהיא סכנה, אפי' ישר' היה יכול לעשות אפי' איסורא דאוריית', אחרי דרחיצ' קודם מילה לית בה סכנה היה יכול למולו [בלא] רחיצ' א"כ מקומ(ה) שמרחיצין קוד' מילה משו' צערא דינוקא הוא וי"ל כיון דהאי צערא משו' מצות מילה היא הויא לה כמצוה.
<h2>דף ע:</h2>
כתבתי דמצוה וצערא שוין, אמנם מצוה וצערא ופסידא שלשתן שווין לומ' לגוי לעשות לעצמו על ידי שינויי, ולומ' לגוי דווק' דבר שלעצמו אינו אסור אלא מדרבנ', אבל אם לעצמו אסור מן התורה אסור לומ' לגוי לעשות בשלשתן. כן לעצמו על ידי שינוי דווק' בדבר שאפי' בכדרכו אינו אסור אלא מדרבנ' אבל אם בכדרכו אסור מן התור' אסור על ידי שינוי נמי, מצוה (מההילו) [מההיא] פ' הדר [עירובין ס"ז ע"ב] ההוא ינוקא דאישתפוך חמימי וכו' וכתבו רוב הגאוני' דווק' באיסור דרבנ'. והכי נמי צערא, מדאמרי' פ"ב דיו' טו' [ביצה כ"ב ע"א] אמימר שרא למיכחל עינא מגוי בשב' איכ' דאמ' אמימ' גופה כחל עיניה מגוי בשבת, ומסקנ' אע"ג דמעמיץ ופתח מסייע אין בו ממש. ותו הת' כל דבר שאין בו סכנה אומ' לגוי ועושה, ואמרו רוב הגאוני' דווק' באיסור דרבנ'. והכי נמי פסידא דתנן [שבת קנ"ג ע"א] מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי, והא דאמרי' בכתובות [ע' ע"ב] בדליקה (נתגרו) [התירו] לומ' כל המכבה אינו מפסיד ולא בשאר, היינו דווק' באיסור' דאוריית' ובדליק' נמי לא התיר דיאמ' כבה, אלא כל המכבה אינו מפסיד. ולעשות לעצמו על ידי שינוי דווק' בדבר שאפי' בכדרכו אינו אסור אלא מדרבנ' שלשתן שוין, מצוה, דתנן [ביצה י"ד ע"א] ומלח בפך ובעץ הפרור, בגמ' דכולי עלמ' מיהת מלח בעיא שינוי, מאי טעמ' תבלין מפיגין טעמ' ומלח אינה מפיגה טעמ', הנה מלח כמו אוכל נפש שטועם ממנה אינו דומה לשפוד ולסכין, שמכשירין את האוכל ומגופן אינו נהנה, ואוכל נפש אפי' [אפשר] לעשותו מער' יו' טו', מן התור' מותר לעשותו ביו' טו' אך מדרבנן נאסר והלן דאמרי' פ"ר אליע' דמילה [שבת קל"ד ע"א], דאסור לגבן ביו' טו' משום דאפש' לעשותו מער' יו' טו', היינו מדרבנ'. וצערא נמי באיסור' דרבנ' מותר על ידי שינוי מההי' דשילהי המצניע [שם צ"ד ע"ב], צפורן שפירש רובה מותר ליטלה בשיניים משו' דביד נמי לא אסור אלא מדרבנ' הואיל ופירש רובה, ופסיד' נמי מותר על ידי שינוי, דתני' פ' אע"פ [כתובות ס' ע"א], נחום איש גליא אומ' צינור שהעלה קשקשים ממעכן ברגלו בצינעא בשב' מאי טעמ' מאחה כלאחד יד הוא ובמקום פסיד' לא גזור רבנ', וטעמ' דאפי' ביד ליכ' איסור דאוריית', דמלאכ' שאינ' צריכ' לגופה היא, אך רוב הגאוני' פסקו הלכה כר' יהודה דמלאכה שאינ' צריכ' לגופיה חייב עליה, והא ליכ' למימר דנחום סביר' ליה דמלאכ' שאינ' צריכה לגופה פטור עליה, דהתם פסיק הלכה כנחום איש גליא. אמת ואמונה כי רבים מביאין ראייה מההוא ינוק' דאישתפו' חמימי, דבשביל מצוה מותר לגוי לעשו' איסור דרבנ' כאשר כתבתי, ולא היא דהנהו חמימי לרחיצ' דקודם מילה, דרחיצ' דאחר מילה סכנה היא כדאית' פ"ר אליע' דמילה [שבת קל"ד ע"ב], ואחרי שהיא סכנה, אפי' ישר' היה יכול לעשות אפי' איסורא דאוריית', אחרי דרחיצ' קודם מילה לית בה סכנה היה יכול למולו [בלא] רחיצ' א"כ מקומ(ה) שמרחיצין קוד' מילה משו' צערא דינוקא הוא וי"ל כיון דהאי צערא משו' מצות מילה היא הויא לה כמצוה.
